החיים נעים לכל מיני כיוונים.
לפעמים אפשר לתפוס קו עלילה אחיד ולינארי ולפעמים יש תחושה של כאוס, של נקודות שאי אפשר בהכרח לשרטט ביניהן קו ברור.
אנחנו רגילים לתפוס זמן כמשאב, כמשהו שיש לנו או אין לנו ("זה עוד המון זמן", "אין לי מספיק זמן" וכו').
זמן הוא משהו שאנחנו נעים בתוכו והוא מקיים אותו באותה מידה שאנחנו מקיימים אותו. יש לנו משאבים שונים בחיים לעבוד איתם ולהשתמש בהם. זמן הוא לא אחד מהם.
הוא מאפשר לנו לתקשר אחד עם השניה ועוזר לנו להגדיר ולתפוס את עצמנו.
לפעמים יש חוויות שלא ממש נצרבות לנו על ציר הזמן הזה, הטיימליין של היומיום שלנו.
כלומר, חוויות שאנחנו לא ממש זוכרים, כמו דברים שקורים בשגרת היום, על הדרך… וזה מצוין כי יש גבול ליכולת ההכלה שלנו ולדברים שאנחנו מסוגלים לעבד ברגע מסוים.
חוויות שאנחנו מגדירים כטראומטיות, הן חוויות שכמו נתקעות בטיימליין ומשהו בנו לא מצליח לעכל אותן עד הסוף. אפשר לחשוב על חוויות שלא עוברות עיבוד כעל מזון שלא מתעכל טוב ויוצר תקיעויות, כאבים ושיבושים במערכת העיכול.
באירוע שאנחנו חווים כטראומטי, תפיסת הזמן שלנו משתנה. הזמן כמו נעצר ואוגר בתוכו אנרגיה שלא מצליחה להשתחרר ו"להתעכל".
לצד כל ההתרחשות הזו והחוויה שהזמן משתנה, יש בכל זאת נרטיב אחד – אנחנו נעים בכיוון אחד. קדימה, אל העתיד.
יש המון גורמים שיכולים להשפיע על ההווה שלנו, יש רגעים ביום שאנחנו יכולים להרגיש שהזמן "לא זז" ויש רגעים שהזמן "טס".
כל החוויה של תפיסת זמן, היא סובייקטיבית.
צילום הוא כלי נהדר שכל מהותו הוא משחק עם זמנים.
כשאנחנו מצלמים אנחנו הופכים את ההווה לעבר שנוכל לצפות בו בעתיד.
זה משפט מורכב שמתאר פעולה מאוד פשוטה 🙂
מעבר לכך, צילום אוגר בתוכו אנרגיה. והתכונה הזו שלו, הופכת אותו לכלי שיכול לעזור ולתמוך מאוד בריפוי טראומות.
עוד דרך לתאר אירוע טראומטי תהיה: אירוע שהזמן בו נעצר.
בעבודה עם תמונות בפוטותרפיה, ניתן לחזור באופן מבוקר לנקודות בעבר שלנו, בין אם הן צולמו ובין אם לא, ולעבד חוויות שב"זמן אמת" לא הייתה אפשרות לעכל אותן "כמו שצריך".
מהותה צילום 