רחמים, אמפתיה, הזדהות וחמלה

קשר בריא ורחמים, לא הולכים יחד אחד עם השני.
כשאנחנו מרחמים על אנשים אחרים, אנחנו פוגעים בעצמנו.
גם כשאנחנו עצובים בשביל אחרים, חושבים איך אנחנו יכולים לעזור לאחרים…. מבלי שה"אחרים" ביקשו מאיתנו, אנחנו מבזבזים לעצמנו את האנרגיה (כל עוד לא מדובר בילדים שלנו כמובן).

איך בדיוק זה פוגע בנו?!
זה טבעי לחלוטין שמה שעובר על אחרים יעורר בנו הזדהות ואמפתיה, רצון לעזור, להושיט יד ולפתוח את הלב אבל יש גבול דק בין הזדהות, אמפתיה, רחמים וחמלה.

הזדהות היא התחושה שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להבין מה האדם השני עובר כי אנחנו מכירים את החוויה מהחיים שלנו או כי אנחנו מאוד מפותחים רגשית.

אמפתיה היא חוויה שתלויה בתקשורת בין שני האנשים בקשר. בשביל לחוש אמפתיה, שני הצדדים צריכים להיות מסוגלים להקשיב אחד לשני ולאפשר לצרכים אחד של השני לקבל ביטוי בקשר.
האמפתיה מאפשרת גם חמלה, היכולת להיות עם מה שהאחר מרגיש, להכיל ולקבל את זה.

חמלה ורחמים הם אותו רגש אבל עם כוונה שונה לגמרי.
רחמים מגיעים מתוך הזדהות ובבסיסם ההרצון להעלים את הסבל ולהקטין את הרגשות הלא נעימים.
לעומת זאת, חמלה מגיעה מאמפתיה ובבסיסה קיים הרצון להקל על הסבל של האחר מבלי להקטין אותו, אלא על ידי הכלה וקבלה של המצב.

אמפתיה היא מה שמאפשר לקשר לשגשג ולאנשים בו להתפתח ולהפרות אחד את השני.
קשר ללא אמפתיה, הוא קשר חולה (וללא חמלה).

אנחנו כל כך מתקשים בלקחת אחריות על הפגיעות שלנו, שאנחנו נוטים לקחת אחריות על פגיעות של אחרים. אנחנו מזדהים, מערבבים פצע בפצע וחושבים שזה יעזור לנו להירפא או להרגיש טוב יותר.
אבל התערבבות, הזדהות יתרה, חוסר זיהוי ודיוק בגבולות שלנו עלולים לגרום לנו לאבד את עצמנו. זה לוז לוז סיצ'ואיישן בו שני הצדדים יוצאים פגועים ומופסדים באנרגיות.

לקח לי שנים להבין את הכוונה מאחורי "לקחת אחריות". תפסתי את עצמי כילדה, בחורה ואישה (לאורך השנים) מאוד אחראית. לאחרונה הבנתי שאחריות היא שמירה על האנרגיות שלי, היא לזהות איפה אני מתחילה וגם איפה אני נגמרת. פעם ידעתי לזהות את הגבול שלי רק ביחס לאחרים. למדתי (ועדיין לומדת) איך לזהות את הגבולות שלי ביחס לעצמי.

ההתפתחות שלנו היא תמיד באמצעות האחר, אנחנו זקוקים לסביבה כדי להתפתח אבל היא תמיד ביחס לעצמנו. השוואה של עצמנו לאחרים מחלישה אותנו ומרוקנת אותנו מאנרגיות.
זה יכול להרגיש בלתי אפשרי להקשיב לעצמנו ולנטרל את כל המחשבות של מה יהיה ומה יגידו. זה יכול להחוות כאיום ממשי עבור המוח שלנו, שרגיל לחיות לפני דפוסים.

לכולנו יש יכולת לשבור את תקרות הזכוכית של עצמנו ולהפוך את הפחדים שלנו למנוע שדוחף אותנו קדימה. לנוע מרחמים עצמיים לחמלה.