כשאנחנו נפצעים הגוף מיד מתחיל לעשות כל שביכולתו כדי לתקן את עצמו.
בשיתוף פעולה מרהיב, חומרים כמו חלבוני קרישה וטסיות המצויים בדם, פועלים יחד להפוך את הדם מנוזל למוצק ונוצר תהליך של קרישת דם במטרה למנוע מהגוף לאבד דם.
איחוי זו יכולת טבעית שקיימת בנו והגוף מבצע אותה באופן אוטומטי כדי לרפא את עצמו.
אבל מה קורה כשמשהו במנגנון הזה נפגע? או כשאנחנו נפצעים בצורה עמוקה יותר שמצריכה התערבות חיצונית (כמו חבישה או התערבות כירורגית)?
ברגעים כאלו אנחנו נדרשים לצאת מה"אוטומט" (ומהטבע) שלנו ולמצוא פתרונות חדשים.
אפשר לפנות לפתרונות חיצוניים ולקבל עזרה מאחרים, זה בהחלט יכול ומציל חיים במצבים מסוימים. אבל, פתרונות חיצוניים לא בהכרח יעילים לאורך זמן ויכולים להשאיר אותנו תלויים באנשים או בחומרים מסוימים.
הדבר היעיל ביותר ולפעמים גם הקשה ביותר יהיה ללמוד איך לטפל ולתמוך בעצמנו.
למה זה כל כך קשה?
כי ריפוי עובר דרך הרגש וכאן זה נהיה מורכב יותר.
לנפש, כמו לגוף, יש מנגנוני הגנה שונים ומגוונים: הדחקה, הכחשה, ניתוק וכו'.
ההגנה שהמנגנונים האלו מעניקים, גם היא, בדומה למנגנון קרישת הדם שתארתי בהתחלה, מצוינת כשמדובר בפציעות "קלות" או "שטחיות" ומטרתם היא לעמעם את עוצמת הכאב כדי שנוכל להמשיך לשרוד.
אבל, הנפש מתרגמת את המידע אודות הפציעה בהתאם לפרשנות שאנחנו מעניקים לה.
קחו לדוגמה פציעה שנגרמת בתאונה פתאומית, בה ייתכן ומאוד נבהלנו אבל מבחינה פיזית נפצענו ברמה שטחית. הגוף יצליח לרפא את הפצעים אבל אם התאונה הותירה בנו רגשות עזים, הנפש תמשיך לעבד את האירוע.
האירוע כבר הסתיים אבל נותרה אנרגיה שלא קיבלה מענה והיא תמצא את דרכה לקבל ביטוי. האנרגיה הזו יכולה להתבטא דרך הנפש בצורת חרדות, חלומות חוזרים או אי שקט כללי וכדומה.
אפשר להבין בעצם שמנגנוני ההגנה הטבעיים והאוטומטיים שנועדו להגן עלינו, במצבים מסוימים יכולים גם לפעול אחד כנגד השני ולמנוע את הריפוי והאיחוי שאנחנו זקוקים לו.
הנפש זקוקה לזמן החלמה ועיבוד ארוכים יותר מאשר הגוף ונוצר פיצול ביניהם. הפיצול הזה טומן בחובו אנרגיה שכמו "נתקעה" באירוע ומייצרת עומס על המערכת ונחוות ככאב. כאב שנוצר כתוצאה מפרשנות לא נכונה של האירוע.
כאב הוא הדרך של הגוף לתקשר איתנו ולסמן לנו איפה נדרש שינוי ולאן נדרש עלינו לכוון את תשומת הלב שלנו. הוא רגש טבעי, הכרחי וחיוני להישרדות שלנו. וכמו כל רגש, הוא בר שינוי ולגוף יש יכולת להתמודד איתו.
האתגר והפדוקס שיש להכיל הוא שיש בנו באופן טבעי חלקים שעושים הכל כדי למנוע מאיתנו לחוש כאב (אותם מנגנוני הגנה). לכן, אנחנו צריכים ללמד את כל החלקים בתוכנו לעבוד בשיתוף פעולה, לתמוך בעצמנו כשכואב ולהוביל את עצמנו לעבר שקט נפשי וריפוי.
אז איך מטפלים?
מסכימים לחקור באומץ.
בטיפול אנחנו מאפשרים לעצמנו מרחב שתומך בחקירה פנימית. אנחנו חוקרים את הסיבות שהובילו ל"תקלה" במנגנון הריפוי הטבעי שלנו.
אחרי שמאתרים את המקור, לומדים לאפיין אותו ומייצרים תמונה ברורה כדי שיהיה ניתן להתחיל לעבוד איתה.
לאחר מכן, ניתן לצמצם את הפער בין הגוף לנפש, לייצר פרשנות חדשה ומיטיבה.
יש אנשים שעבורם זה ממש כמו ללמוד ללכת מחדש ויש צורך בטיפול ארוך שישמש כקביים לפני שיוכלו להתחיל לצעוד בעצמם ויש מי שיצטרכו רק מספר מועט של פגישות וימשיכו לתמוך בעצמם אחרי שילמדו את העקרונות הבסיסיים לחקירה הנדרשת עבורם.
מנגנון הקרישה שתיארתי קודם, לא עבד אצלי בצורה תקינה בעבר, משהו בו השתבש. בעקבות אותה חוויה, יצאתי למסע חקירה תודעתי ורגשי שלימד אותי המון על תהליכי החלמה וריפוי.
עבודת מודעות שמשלבת טיפול רגשי היא הדרך הכי יעילה שאני מכירה ומאמינה בה בלב שלם. הכלי שמאפשר לי לתמוך בעצמי ולאמן את שרירי המודעות לאורך זמן, הוא הצילום.
אם אתם מרגישים שמשהו חורק ולא עובד אצלכם כמו שהוא יכול או "אמור", אם אתם מתמודדים עם כאב נפשי או פיזי, אני מזמינה אתכם לטיפול פרטני או לסדנת פוטותרפיה. תוכלו לקבל כלים תודעתיים שישמשו אתכם לאורך זמן, ילמדו אתכם שיטות לחקירה פנימית ויעזרו לכם לתמוך בעצמכם ולעורר את כוחות הריפוי הפנימיים.
מהותה צילום 