כשהייתי נערה בת 16 הלכתי לערב בנות שארגנה אחות של חבר טוב שלי, הייתי כמו בת בית אצלם והלכתי בלי לשאול יותר מדי שאלות על האירוע. אני לא יודעת להגיד לשם מה התכנסו, אני רק זוכרת שהייתה שם מאפרת שאיפרה את כולנו. זו הייתה הפעם הראשונה שאיפרו אותי בצורה מקצועית וממש נהנתי!
חזרתי הביתה נרגשת ובציפיה להראות לכולם את הפנים המאופרות שלי, אבל כשהגעתי גיליתי שכולם כבר ישנים ונשארתי עם כל האיפור המפואר הזה לבד. אז עלה לי רעיון מבריק, לצלם את עצמי כדי להראות למחרת למשפחה ולשתף אותם בחוויה. לקחתי את המצלמה וצילמתי את הסלפי הראשון שלי.
בשנים שלאחר מכן, המשכתי לצלם עוד הרבה "סלפי" באותו סגנון. מה שהניע אותי לצילומים האלו היה הרצון והצורך לראות את עצמי מבחוץ. חקרתי את עצמי מהחוץ אל הפנים באמצעות המצלמה ובהתבוננות ממושכת בתמונות האלו לאחר שצולמו. מה שהתחיל ברצון לתעד ולשתף הפך למסע של התבוננות והכרות פנימית שלי עם עצמי. התחלה של תהליך מרפא.
לימים, הגעתי ללמוד צילום ב"מנשר", בי"ס לאמנות. זה התחיל כתחביב ובלי מטרה ברורה, אפשר לומר שזרמתי משנה לשנה וככה סיימתי וקיבלתי את התואר "צלמת מקצועית". משהו הרגיש לי חסר, עדיין לא מספיק מדויק. הרגשתי שאני שולטת בצילום, ללא ספק יודעת לבנות פריים מושלם עם תאורה מדויקת והכל, אבל לא הבנתי למה אני מצלמת את התמונות שאני מצלמת. למה אני עוסקת בנושאים שאני עוסקת בהם ולא באחרים. חיפשתי את המהות לצילומים שלי. חיפשתי את ה"למה" ולא את ה"איך".
באותם ימים שמעתי שיש כזה דבר שנקרא "פוטותרפיה" ולומדים אותו במקום עם שם מוזר בירושלים. לא עבר הרבה זמן והתחלתי ללמוד במסלול של פוטותרפיה ב"מוסררה". עוד ביום הראשון ללימודים, הבנתי שמצאתי! זה מה שחיפשתי, זה מה שאני עושה כבר מגיל 16 ופה מדברים את השפה שלי.
בפוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום) מצלמים, מתבוננים, חוקרים ומגלים את ה"למה" שלנו. היום אני מעבירה את זה הלאה, מלמדת אחרים איך להיעזר בכלי הקסום של הצילום כדי לשפר את חייהם, להכיר את עצמם טוב יותר ולטפל בעצמם, כי אנחנו המטפלים הכי טובים של עצמנו כשיש לנו את הכלים שמדויקים לנו.
מהותה צילום 